זה היה יום מיוחד. הבוקר יצאתי לטייל לאיטי, כמו שאני תמיד עושה, כשלפתע הבחנתי בנמלה קטנה רצה סביבי במהירות מסחררת. היא נראתה טרודה מאוד, גוררת פירור לחם כמעט בגודל שלה. עצרתי וניסיתי לשאול אותה לאן היא ממהרת כל כך, אבל היא רק הסתכלה עליי בחוסר סבלנות.
"אין לי זמן לדבר!" היא ענתה בקול חד. "יש לי משימה להביא את הפירור הזה אל הקן לפני השקיעה!"
התבוננתי בה לרגע וחשתי איך השיחה איתה גורמת לי קצת להרהר בקצב שלי לעומת הקצב שלה. "אבל למה כל כך מהר? השמש עוד גבוהה בשמיים, את לא רוצה לעצור לרגע וליהנות מהדרך?"
הנמלה פלטה צחקוק קצר. "הדרך? אני לא מסתכלת עליה! יש לי מטרות, אני עובדת, אני חייבת להתקדם. אם לא, איך יתקיימו כולם בקן?"
סיפרתי לה שאני, בתור צב, מעדיף לחוות את הרגע. שאני לא ממהר לשום מקום, ושאני חושב שיש ערך בעצירה ובמבט סביב. הנמלה גלגלה עיניים (או לפחות כך נדמה לי) והמשיכה לדרכה. אני, לעומתה, המשכתי לטייל בנחת, ליהנות מריח העלים ומהשמש החמימה.
תוך כדי המשך המסע, הבנתי דבר חשוב: מזל שעולמי לא צר כעולמה של נמלה. אמנם היא חרוצה ומסורה, אך כל עולמה סובב סביב עבודה בלתי פוסקת, ואילו אני יכול לקחת את הזמן, להרגיש את האדמה מתחת לרגליי, ולראות איך העולם משתנה סביבי. לפעמים, להיות לאט ובטוח זה היתרון הגדול ביותר.
שלום לכם חברים שלי,
שלכם, לאט ובטוח,
צביקל'ה
