שלום לכולם, שמי צבי, אבל אתם יכולים לקרוא לי צביקה, ובקיצור – צביקל'ה. אני צב יבשה בן 87 שנים, חי לי בנחת בין העלים הירוקים, תחת השמש המחממת. אני לא ממהר לשום מקום, כי למדתי מזמן שהחיים יפים יותר כשמתקדמים בקצב שמתאים לך. התחביבים שלי כוללים התחפרות באדמה הרכה, אכילת עלי חסה טריים, ובהייה ממושכת בעננים החולפים. יש לי חולשה מיוחדת לפטרוזיליה – ריח העלים הרעננים פשוט עושה לי טוב על הלב (או יותר נכון, על השריון).
אני נהנה להתבונן בבעלי החיים שמתרוצצים סביבי. הנמלים עובדות במרץ, הציפורים משוחחות בקולי קולות, ורק אני מתקדם לאיטי, שוקל כל צעד ומתענג על הדרך. לא פעם, חיות אחרות מסתכלות עליי בעיניים עגולות, שואלות איך אני לא משתגע מהקצב שלי. ואני מחייך – כלומר, הייתי מחייך אם זה היה אפשרי – כי אני יודע סוד קטן: העולם לא הולך לשום מקום.
היום החלטתי לכתוב לכם כי נדמה לי שהעולם בחוץ הפך למהיר מדי. כולם ממהרים, רצים, עוצרים רק כדי לבדוק הודעות בטלפון, ואז ממשיכים. אני רוצה להזכיר לכם שאפשר גם אחרת. אולי אתם לא יכולים להפוך לצבים, אבל אתם יכולים לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהיזכר איך זה מרגיש פשוט להיות.
אני כותב לכל מי ששכח ליהנות מהדברים הקטנים – ריח של גשם ראשון, חמימות השמש בבוקר, התחושה של עשב רך תחת הרגליים. אולי מישהו מכם צריך תזכורת לכך שלא תמיד צריך לרוץ. שלפעמים, להיות קצת יותר צב – זה בדיוק מה שצריך.
אז הנה אני, צביקה הצב, משתף אתכם בחשיבה הצבית שלי, בתקווה שאולי תקחו לעצמכם רגע קטן להאט את הקצב, ליהנות מהדרך ולא רק מהיעד.
שלכם, לאט ובטוח,
צביקה.
