אני חייב לספר לכם על המפגש המדהים שהיה לי היום. בבוקר יצאתי לטיול הבוקר הרגיל שלי, צעד אחרי צעד, בקצב הרגוע שמאפיין אותי. כשהגעתי לשביל הצר ליד העצים, פגשתי כלב. הוא נראה מלא אנרגיה, זינק ממקום למקום והכשכש בזנבו במהירות מסחררת.
"היי צב!" נבח אליי בהתלהבות. "מה שלומך? מה אתה עושה פה לבד?"
חייכתי (או לפחות ניסיתי). "אני מטייל. לאן אתה ממהר כל כך?"
"אני לא ממהר! אני פשוט… רץ! חייב לרוץ, לקפוץ, לרדוף אחרי צללים, לנשוך מקלות, להספיק הכול!" הוא השיב, לשונו משתלשלת החוצה, עיניו בורקות מהתרגשות.
"ולאן אתה רץ?" שאלתי.
הכלב עצר לרגע, כאילו השאלה בלבלה אותו. "אה… לא יודע. אני פשוט רץ כי זה כיף! כי אני צריך! כי זה מה שכלבים עושים!"
חייכתי לעצמי והנהנתי. "אני מבין. אני, לעומתך, אוהב להתקדם לאט. לא כי אני חייב, אלא כי זה הדרך שלי ליהנות מהדברים הקטנים. כשאני הולך, אני מריח את הפרחים, מרגיש את הקרקע תחת הרגליים, צופה בציפורים עפות. אני לא ממהר לשום מקום כי אני כבר במקום שאני צריך להיות."
הכלב נבח בהתלהבות. "אבל אתה לא מתגעגע לריגושים? לגלות מקומות חדשים? לזנק קדימה מבלי לחשוב?"
חשבתי על זה לרגע ואז עניתי: "אני מגלה מקומות חדשים כל יום, אבל בקצב שלי. אני אולי לא קופץ ורץ, אבל אני לומד דברים שלא הייתי מבחין בהם אם הייתי ממהר. אתה חי במהירות – זה מרגש, אבל גם מתיש. אני חי לאט – וזה נותן לי זמן ליהנות באמת."
הכלב בהה בי לשנייה, ואז חזר לרוץ במעגלים סביבי, מתרגש מהעלים המתעופפים ברוח. אני המשכתי ללכת בקצב שלי, מחייך לעצמי.
התובנה שלי? לכל אחד יש את הקצב שלו. הכלב נהנה מהמרדף, מהתנועה, מההתרגשות. אני נהנה מהרוגע, מהשקט, ומהדרך עצמה. ואולי זה היופי – אין קצב נכון או לא נכון, יש רק את הקצב שמתאים לכל אחד מאיתנו.
שלכם, לאט ובטוח,
צביקל'ה.
